שיטפון

שיטפון
"אבָל רְאִי, כַמָה מֻגזֶמֶת עתה הפרידה ליד הפגישה", יהודה עמיחי

ראִי, אהבתִי היתָה מוּגזֶמֶת
הִיא מִילאָה אֶת כּוּלִי
וְאַז החלָה לִגְלוֹש
וּבִיקשתִי לְהעבִיר מעט מִמנָה אליךְ
שֶלא תִשפךְ לַשווא
אבל אַת כבר היית מלאָה בְאהבָה אחרת
וְלִי לא נוֹתר בּךְ מקוֹם

(אנחנוּ כּלֵי קִיבוּל צרִים מלהכִיל)

רְאִי, כמָה הַשקִיעָה מוּגזֶמֶת
מזִיעָה, מִתאדמת, מבכָה, מִתנשֶמֶת
גָם לָה יֵש טעם לְדראמָה
בִשעת הַפְרידָה

רְאִי, גָם תחִינתִי מוּגזֶמֶת


-אלמוג בהר-

על חופש היצירה בעידן הלאומי / סלמאן מצאלחה

מכיוון שאינני מדינה, לא גבולות
בטוחים לי, או צבא ששומר יום
ולילה על חיי חייליו. ואין קו
צבעוני שמתח גנרל מאובק בשולי
ניצחונותיו. מכיוון שאינני מועצה
מחוקקת, פרלמנט מפוקפק, שנקרא
בטעות כמשכן נבחרים. מכיוון
שאינני בן לעם הנבחר, ואינני
גם מוכתר ערבי. לא יבוא איש אלי
בטענות שווא שאני, כביכול,
אנרכיסט חסר אב שיורק לבאר
שאליה מסובים בני העם בחגיהם.
צוהלים על קברי אבותיהם.
מכיוון שאינני פטליסט, או חבר
בארגון מחתרתי שבונה כנסיות,
מסגדים ובתי כנסת בלבבות הילדים.
שימותו בוודאי על קידוש שם שמים.
מכיוון שאינני שום קבלן חפירות
או סוחר בעפר, לא אמן מצבות
ממרק אנדרטאות לתפארת המתים.
מכיוון שאין לי שום ממשלה, עם
או בלי ראש, ואין שום יושב ראש
שעומד על ראשי. אני יכול, בנסיבות
מקלות שכאלה, להרשות לפעמים
לעצמי, להיות בן אדם,
קצת חופשי.

על הנזק שבעישון

בוקר גשום. לא לקום. לא לעשן, אפילו

לא להרבות בקריאה. איזה אביב משונה!

איזה אביב משונה. חושך בבוקר כאילו...

לא להרבות בקריאה. איזה אביב מתענן!

פעם היית מתאוננת. עזר לך? הֶחֱיָה את מתייך?

הכאב שבגוף, שבשיר, בעיתון. בשיר השירים.

סייג לחוכמה? ייתכן. טוב שלמדנו בינתיים

לא להעיר שכנים, לא להטריד חברים.

בוקר גשום. לא לקום. לילה עבר בשקט.

לילה עבר. ועכשיו – איזה אביב מתענן.

בוקר כמו לילה. זה טוב. רק הדממה חונקת.

איזה אביב כבד! אמרתי לך: לא לעשן.

-לאה גולדברג-

דיוק הכאב וטשטוש האושר

דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא. אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים: זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר זה שורף וזה כאב חד וזה כהה. זה פה, בדיוק פה כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא, הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים. טשטוש האושר ודיוק הכאב ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.



-יהודה עמיחי-

זכרון מתקדם לעתיד

אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף
שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה:
הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ,
כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים
וְאשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ
הָיָה לְלא נְשׂא,
וְאָמַרְנוּ,
"חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן.
כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם".

אֲנִי שָׁם.
וְיֵשׁ לִי זְמַן,
אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה.

-יהודה עמיחי-

"אם זה ככה,

אם באמת את מרגישה את עצמך בסוגריים, תני לפחות גם לי להידחק לתוכם, ושכל העולם יישאר בחוץ. שהעולם יהיה רק הגורם שמחוץ לסוגריים, שיכפיל אותנו בפנים."

-מתוך: "שתהיי לי הסכין"/ דויד גרוסמן-