.

אַתְּ רוֹצָה לָדַעַת
אֵיךְ אֲנִי חַי בִּלעָדַיִךְ?

כּמוֹ מִי שֶׁבִּצְנִיחָה
מֵהַקּוֹמָה הַמֵּאָה

רוֹאֶה בַּחַלוֹן
אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת



אהרן שבתאי, מתוך "טניה"

זכרון מתקדם לעתיד/ יהודה עמיחי

אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף
שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה:
הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ,
כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים
וְאשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ
הָיָה לְלא נְשׂא,
וְאָמַרְנוּ,
"חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן.
כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם".

אֲנִי שָׁם.
וְיֵשׁ לִי זְמַן,
אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה.

וידוי/ צ'רלס בוקובסקי

מְחַכֶּה לַמָּוֶת
כְּמוֹ חָתוּל
שֶׁיִּקְפֹּץ עַל
הַמִּטָּה

צַר לִי מְאֹד עַל
אִשְׁתִּי

הִיא תִּרְאֶה אֶת אוֹתָהּ
גּוּפָה
לְבָנָה
צְפוּדָה

תְּנַעֵר אוֹתָהּ פַּעַם, וְאָז
אוּלַי
שׁוּב:

"הַאנְק!"

הַאנְק לֹא
יַעֲנֶה.

זֶה לֹא מוֹתִי שֶׁמַּדְאִיג
אוֹתִי, זוֹ אִשְׁתִּי
שֶׁתִּשָּׁאֵר עִם
עֲרֵמָה שֶׁל
שׁוּם דָּבָר.

אֲנִי רוֹצֶה
שֶׁהִיא תֵּדַע
שֶׁגַּם
כָּל אוֹתָם לֵילוֹת
שֶׁיָּשַׁנְתִּי
לְצִדָּהּ

אֲפִלּוּ הַמְּרִיבוֹת
הַשְּׁטוּתִיּוֹת
הָיוּ דְּבָרִים
מַדְהִימִים בְּיוֹתֵר

וְהַמִּלִּים
הַקָּשׁוֹת
שֶׁפָּחַדְתִּי תָּמִיד
לוֹמַר
אֶפְשָׁר עַכְשָׁו
לוֹמַר אוֹתָן:

אֲנִי אוֹהֵב
אוֹתָךְ.