וידוי/ צ'רלס בוקובסקי

מְחַכֶּה לַמָּוֶת
כְּמוֹ חָתוּל
שֶׁיִּקְפֹּץ עַל
הַמִּטָּה

צַר לִי מְאֹד עַל
אִשְׁתִּי

הִיא תִּרְאֶה אֶת אוֹתָהּ
גּוּפָה
לְבָנָה
צְפוּדָה

תְּנַעֵר אוֹתָהּ פַּעַם, וְאָז
אוּלַי
שׁוּב:

"הַאנְק!"

הַאנְק לֹא
יַעֲנֶה.

זֶה לֹא מוֹתִי שֶׁמַּדְאִיג
אוֹתִי, זוֹ אִשְׁתִּי
שֶׁתִּשָּׁאֵר עִם
עֲרֵמָה שֶׁל
שׁוּם דָּבָר.

אֲנִי רוֹצֶה
שֶׁהִיא תֵּדַע
שֶׁגַּם
כָּל אוֹתָם לֵילוֹת
שֶׁיָּשַׁנְתִּי
לְצִדָּהּ

אֲפִלּוּ הַמְּרִיבוֹת
הַשְּׁטוּתִיּוֹת
הָיוּ דְּבָרִים
מַדְהִימִים בְּיוֹתֵר

וְהַמִּלִּים
הַקָּשׁוֹת
שֶׁפָּחַדְתִּי תָּמִיד
לוֹמַר
אֶפְשָׁר עַכְשָׁו
לוֹמַר אוֹתָן:

אֲנִי אוֹהֵב
אוֹתָךְ.