אִלּוּ לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב שִׁירִים

     

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים, כָּל הַזְּמַן.

הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה צִבְעוֹנִי וּמָלֵא בְּקִטְעֵי-עֵירֹם.

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּכַל לַעֲמֹד בָּזֶה? כַּמָּה זְמַן?

קוֹנִי רוֹצָה לָדַעַת אֶת הַכֹּל וְיֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה קְלַסִיקָה וּצְרִיכִים לֶאֱהֹב.

אַתְּ זוֹכֶרֶת, פַּעַם, שָׁאַלְנוּ אֶת דּוֹן-פֶּדְרוֹ לְאָן הוּא רָץ

וְהוּא הֵשִׁיב:

אֵינֶנִּי רָץ אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי צוֹלֵעַ.

אִם תַּחַלְמִי אוֹתִי הַלַּיְלָה, הַזְכִּירִי לִי בְּבַקָּשָׁה שֶׁהִשְׁתַּנֵּיתִי.

אוֹ שֶׁהָיָה עָלַי לְהִשְׁתַּנּוֹת.

אִלּוּ לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב שִׁירִים הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל בְּכָל בֹּקֶר וְאַתְּ יוֹדַעַת אֶת זֶה יָפֶה מְאֹד.

-יהונתן גפן-