״לדעתו של פרופ׳ יופיטר, ממרום מושבו במאה העשרים ואחת ועל כן בפסגת ההיסטוריה, ומתוקף מעמדו כיורש של כל הניסיון, החוכמה והידע של המין האנושי, השורש העיקרי לאומללות בעולם, הגורם העיקרי למצוקה ולשנאה ולעצב ולמוות, אינו המחלות ולא הגזענות ולא הדת.
לא הן, כי אם התקווה.
התקווה? שאל קוגל.
פסימיסטים, השיב לו פרופ׳ יופיטר, לא יוזמים מלחמות.
התקווה, טען פרופ׳ יופיטר, היא שמפריעה לקוגל לישון. התקווה היא שמכעיסה אותו.
זנח כל תקווה, היה כתוב על שלט מאחורי שולחנו עמוס הספרים של יופיטר, למען יאריכון ימיך.

אנחנו יצורים רציונליים, הסביר יוםיטר. התקווה אינה רציונלית. לפיכך אנחנו גוזרים על עצמינו שרשרת של מפלות מייאשות. כעס וייאוש אינם מחלות או הפרעות אנומליות, הם תגובות רציונליות לגמרי לשלל האכזבות הבלתי נמנעות שמולידה התקווה הבלתי רציונלית במהותה.

תגיד לי, היטלר היה ה-מה הכי גדול של המאה הקודמת? המפלצת?
האופטימיסט. היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה.
שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון- לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת עוד לא הצלחנו למצוא תרופה- אלא פתרון סופי, לא פחות! מלא תקווה הוא היה, הפיהרר הזה. בעל חלומות! רומנטיקן אפילו, נאמר?
אם רק אהרוג את זה ואשלח את ההוא לתא גזים, הכל יהיה בסדר. אני אומר לך בוודאות גמורה: בכל בוקר אדולף היטלר היה קם, מכין לעצמו כוס קפה ושואל את עצמו איך הוא יכול לשפר את העולם. כולנו יודעים איזו תשובה הוא מצא, אבל הצשובה הרבה פחות חשובה מהשאלה.

הדבר היחיד שנגוע בתקווה נאיבית עוד יותר מהפיתרון הסופי הוא הצכתיב המגוחך שצמח ממנו: לא עוד.
כמה עוד פעמים זה כבר קרה מאז הלא-עוד הזה? שלוש? ארבע?
ואלה רק הפעמים שהגיעו לידיעתינו, לתשומת ליבך. מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט.
הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור או מתי תיוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.״

מתוך: תקווה (טרגדיה)/ שלום אוסלנדר.

"כשהייתי חוזרת הביתה
היא היתה קוראת לי אליה לחדר, מחבקת אותי ומכסה אותי בנשיקות. היא היתה מלטפת לי את השיער ואומרת 'אני אוהבת אותך כל כך,' וכשהייתי מתעטשת היא היתה אומרת 'לבריאות, את יודעת כמה אני אוהבת אותך, נכון?' וכשהייתי קמה להביא ממחטה היא היתה אומרת, 'אני אביא לך אני אוהבת אותך כל כך'. וכשחיפשתי עט כדי להכין את שיעורי הבית שלי היא היתה אומרת 'קחי את שלי, בשבילך הכל' וכשגירד לי ברגל היא היתה אומרת, 'איפה זה, כאן? תני לי לחבק אותך' וכשאמרתי שאני עולה לחדר שלי היא היתה קוראת אחרי, 'איך אני יכולה לעזור לך אני אוהבת אותך כל כך'.
ותמיד רציתי להגיד, ואף פעם לא אמרתי: תאהבי אותי פחות."

[״תולדות האהבה"\ניקול קראוס]