מה מוזר שביקשתי אותך

אולי כאן נגמרת דרכי

על הסף השלו.

נוטפים כוכבים ירוקים

לאט - כהולם הלב.

באושת ענפים יבשה

ברכת שלומים:

העצים הקטנים בחורשה

חכו לי כל הימים.

מה מוזר שביקשתי אותך

בדרכים לרוב,

עד שבאתי אל סף ביתך

והוא כה קרוב.

-לאה גולדברג-

.

תהיה אתי בבדידותי בהמוניי תאהב אותי בשתיקתי בסכיניי תבטיח לי שתעמוד בי תבטיח לי שלא תבגוד בי עם אף אחת מחולשותיי. אל תתפתה אל המורדים בי מתוך תוכי אל תצטרף לבועטים בי בכל כוחי תהיה לצדי כשאני נגדי. אל תפקיר אל תסגיר אל תרשה לי לשמוח לאידי. שומר נפשי בייאושי שומר נפשי בהתנגשי הכי חשוב וחיוני הכי מרפא לעלבוני תאהב אותי בכל זאת למרותי. -דויד גרוסמן-

חברים! בעוד חודשיים ירד פה גשם!

"לג'ירף יש צוואר ארוך

הוא יכול לראות אוטובוס לפני שהוא יוצא,
ושמש לפני שהיא זורחת.
כל מה שאנחנו רואים, הג'ירף רואה לפנינו.
יש לו גם על הפנים מן הבעה:
"כמה יפה להיות חיה גבוהה!"
לג'ירף יש צוואר ארוך.
הוא רואה עננים בקצה העולם, ומכריז:
"חברים!
בעוד חודשיים ירד פה גשם!"

מגובה של ג'ירף

כולנו נראים נמוכים.
והבעיות הכי גדולות שלנו
הן רק נקודות קטנות
בשביל ג'ירף."

מתוך "הכבש השישה-עשר"\ יהונתן גפן

כך אני מאמין באהבה.

"אישה, יושבת על קצה המיטה שלי במעונות ולא
מוכנה לעזוב, שאלה אם אני מאמין באהבה. גם אני
מדי פעם חוזר ושואל את עצמי, לבדי, אם עודני
מאמין באהבה. אני כמו אבן: זורקים אותה
מראש בניין ועוד דקה היא מתנפצת
אבל כששואלים אותה כשהיא עדיין באוויר
האבן עונה שהיא אוהבת ליפול, היא בוחרת ליפול.
כך אני מאמין באהבה. בוחר באהבה."

-אלמוג בהר-

"כשאני כותב את המילים האלה,

הלב שלי מפרפר לי באופן מוחשי לגמרי. בכלל, יותר ויותר ויותר קורה לי שדפיקות לב אמיתיות אני מרגיש רק כשאני מדמיין. הנה שוב, מפרפר. ידעת שיש ציפור כזאת פרפור?

אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אסור לעשות אף תנועה לא נכונה, כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מפסיק לפעום. לו יכולתי לקנות פרפור כזה. בעצם, שניים. לא: להקה של פרפורים. הייתי נותן להם לעופף פה מעל מה שאני כותב לך, שיהיו גלאי-שקר חיים כמו הקנריות שגילו צליפות של גאז במכרות. תתארי לך: מלה אחת כוזבת או לא מדויקת, או סתם אדישה- נופלת ציפור מתה על הדף."

______

שתהיי לי הסכין/דויד גרוסמן

* * *

*

* *

הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַשָדֶה, וְתֵלְכִי בוֹ כָהֵלֶךָ הַתָם,

וּמַחְשׂוֹף כַף-רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַעֲלֵי הָאַסְפֶסֶת,

אוֹ שִלְפֵי-שִבֳלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַק דְקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִיגֵךְ בַעֲדַת טִפוֹתָיו הַדוֹפֶקֶת

עַל כְתֵפַיִךְ , חָזֵךְ , צַוָּארֵךְ , וְרֹאשֵךְ רַעֲנָן.

וְתֵלְכִי בַשָדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָךְ הַשֶקֶט

כָאוֹר בְשוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַמְתְ אֶת רֵיחוֹ שֶל הַתֶלֶם נָשוֹם וְרָגוֹעַ ,

וְרָאִית אֶת הַשֶמֶש בִרְאִי-הַשְלוּלִית הַזָהֹב,

וּפְשוּטִים הַדְבָרִים וְחַיִים, וּמֺתָר בָם לִנְ ֹעַ ,

וּמֺתָר, וּמֺתָר לֶאֱהֹב.

אַתְ תֵלְכִי בַשָדֶה. לְבַדֵ ך, לֹא נִצְרֶבֶת בְלַהַט

הַשְרֵפוֹת, בַדְרָכִים שֶסָמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָם.

וּבְיֹשֶר-לֵבָב שוּב תִהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְאַחַד הַדְשָאִים, כְאַחַד הָאָדָם.

-לאה גולדברג-