ערב קטן קריר שנצטמק לנביחת כלב וקשקוש דלי – ואת מקשיבה. קור עכביש, דרוך לנגיעת הטל. דלי מורם, דומם ומלא עד שפתו – ראי שיפתה כוכב ראשון לרעד. פרות הולכות הביתה שם בשביל, קושרות לגדרות זרים חמים של הבל-פה, נהר אפל של דם, הרבה גושים של סלע, נושאים זהיר-זהיר חלב שלא נשפך. "ירח!", את קוראת פתאום, "ירח! ירח!" הירח נסוג מעט כאמן צופה נדהם ביצירה המצביעה עליו נדהמת.
| 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה