"...וכשראיתי באיזה ייאוש הוא בורח ממנה
ונכנס אלי עוד ועוד,
אצלי כאן זז משהו,
שכה אני אחיה,
והכול פתאום התחיל לרקוד אצלי,
ככה אני תמיד במצבים כאלה,
ומחרוזות של איים שקשקו לי בפאסיפיק,
וקרחונים חרקו באנטארקטיקה,
ואני אמרתי לעצמו בקול - אל תגזימי,
אל תאבדי את הראש,
ואת הרי זוכרת איך נגמרו הסיפורים עם האחרים,
אודיסאוס ומרקו פולו ופראנסיס דרייק,
והרי בסוף הם עוזבים אותך וחוזרים לשם,
והם צריכים אותך רק כשהם מעבר לכל ייאוש,
ואחר-כך, אחרי שאת מתקנת אותם,
הם יוצאים ממך בלי להגיד תודה,
בלי להרגיש כמה שאת רוצה אותם,
בלי לדעת מי ומה את
מאחורי כל המים האלה....'
מתוך: "עיין ערך אהבה"/ דויד גרוסמן |
|
|
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה