יום שבת, 8 במרץ 2014

חדר לבד/ אלחנדר פיסארניק

אִם תָּעֵזִּי לְהַפְתִּיעַ
אֶת אֱמֶת הַקִּיר הַיָּשָׁן הַזֶּה,
וְאֶת סְדָקָיו, אֶת חֲרִיצָיו,
הַיּוֹצְרִים פָּנִים, סְפִינְכְּסִים,
יָדַיִם, שְׁעוֹנֵי מַיִם,
וַדַּאי תָּבוֹא
נוֹכְחוּת לְצִמְאוֹנֵךְ,
אוּלַי יִסְתַּלֵּק
הַחֶסֶר הַשּׁוֹתֶה אוֹתָךְ.
"תַּגִידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ,
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת,
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.

אַתָּה לא סְתָם מַפְרִיעַ,
הֵשַׁבְתִּי לוֹ,
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיוּמִי.
בָּרוּךְ הַבָּא". 

תפילה



אהבה ראשונה/ ויסלבה שימבורסקה

אומרים
שהאהבה הראשונה חשובה מכולן.
זה רומנטי מאוד
אך לא המקרה שלי.
משהו בינינו היה ולא היה,
התקיים ונעלם.
ידי אינן רועדות
כשאני מגלה מזכרות זעירות
וצרור מכתבים קשור בחוט
 - לו לפחות נקשר בסרט.
פגישתנו היחידה מקץ שנים
היא שיחה בין שני כסאות
ליד שולחן קטן וקר.
אהבות אחרות
מתנשמות בי עמוק עד היום.
לזאת אין די אוויר להאנח.
אבל דווקא היא, כמות שהיא,
מצליחה במקום שנכשלו האחרות:
נשכחת,
אינה מופיעה אפילו בחלומות,
מרגילה אותי למוות.

*

אָדָם דִבֵּר אֶל כַּלְבּוֹ, וְהַכֶּלֶב הֵבִין
לִשְׂפָתוֹ הַעִלֶּגֶת.
הַלַּיל נִצָּב כְּעָנִי שׁאֵין בְּכִיסָיו כּוֹכָבִים,
וְּלגוּפוֹ אֵין בֶּגֶד.


וְזֶה הָיָה שִׁיר עָגוּם עָגוּם
עַל אִישׁ וְכֶלֶב אֶחָד בַּיְקוּם.

__

-אברהם חלפי-

אלף-בית/ ויסלבה שימבורסקה

לעולם
כבר לא אדע
מה חשב עלי א'
אם ב' לא סלחה לי עד הסוף
מדוע ג' העמיד פנים שהכל בסדר
מה היה חלקה של ד' בשתיקתו של ה'
למה קיווה ו' אם קיווה
למה ז' שכחה
על אף
שהיטיבה לדעת
מה היה לח' להסתיר
מה רצתה ט' להוסיף.
אם לכך
שהייתי בסביבה
היתה משמעות כלשהי
בעיני י' כ' ושאר האלף-בית

שישים קילוגרם של אהבה טהורה/ יהודה עמיחי

ששים קילוגרם של אהבה טהורה
בנויה לתפארת שבנתה את עצמה
בלי תכניות אדריכל, בלי ראשית בלי תכלית.
אשת נטו סוערת של גנטיקה טהורה עצמית.
תא אהבה מוליד תא אהבה.

מה עושה לך הסביבה,
מה עושים לך שינויים?
הם מיפים אותך מחוץ, כמו שקיעת שמש
ומדגדגים אותך בפנים. את צוחקת,
אני אוהב אותך.

ליטוף / אגי משעול

כולנו כאן -
אלה מאתנו החמים ומתרוצצים על פני האדמה
ואלה הקרים הטמונים כבר בְבטנהּ -
ציידי אושר ועריקי סבל 
שהמלאכים מנדיבות או שעשוע, העניקו לנו רגע של בדולח,
ליטוף אור שמהיסח דעת יכולנו לחוש בו -
מתחבקים עכשיו זה עם זה כנאחזים
המצרפים אהבה לאהבה.
ואנחנו מתבוננים זה בזה
בפלאי הפנים שאין להם אח,
ונוגעים זה בזה
בפלאי האצבעות וחכמתן הנבדלת מחכמתנו,
בחיוכנו הרחב ושינינו הרבועות
והאי-מחרחרות ריב
שאנו מגלים זה לזה,
במגענו המתרגש, החם והחושש
(כי הזולת תמיד הוא רושם עז מנשוא,
חידה שפתרוה מרמז רק במבטו
הנשקף כראי)
והחמלה -
הנשימה החמימה הנושבת ביקום,
מרככת את בשרנו הבהול תמיד קדימה
ומעלה את הבכי הכמוס, הפנימי,
כשמשהו מחרך הראייה שכבר נפער בנו
משהו משם תמיד
רואה,
רחום על היותנו אנשים,
חנון על השכמות שכה מתגעגעות למעוף.

ריקוד/ פנחס שדה

האם את זוכרת
איך פעם, בשבתך מחרישה, רגלייך הנהדרות
צנופות תחתייך, בכורסה,
הבטתי בך,
ובאשר נשמעה אז איזו נגינה של ריקוד ברדיו
באתי ורקדתי לפנייך,
אף כי איני יודע לרקוד רקדתי לפנייך, ואור
הערב ההוא, ושערך הצהוב, והשקט, והאושר-

זיכרון זה,למה
עלה עכשיו בדעתי, ואני
אפילו אין אני יודע היכן את, מקץ כל השנים הללו,
בזו שעת הלילה. כי זה עתה, זה עתה שוב
באתי, כאן בחדרי המבודד, מול כורסה זו הריקה, שלך,
ורקדתי לפנייך.

ניקח את עצמינו בידיים

״מישהו אמר לנו שניקח את עצמנו בידיים. תמיד
רצינו לקחת את עצמנו בידיים אלא שלשם כך היינו
צריכים להאריך אותן ולא ידענו איך נעמוד על
הקרקע אם ניקח את עצמנו בידיים (רגליים והכל).
תארו לעצמכם שיכולנו לחבק את עצמנו כך ולעבור
ממקום למקום כמו תינוקות גדולים שנושאים את
עצמם. היינו מרגיעים את עצמנו כמו שאימהות
עושות כשהן מנענעות את התינוקות שלהן באויר
ושרות להן שירי ערש.
אנשם היו באים בתביעות רק אל עצמם וכפות
רגליהם היו גלויות. אולי בכלל שישאו את עצמם
(כלומר שיקחו את עצמם בידיים) כשהם עירומים.
כך לא יסתירו דבר מפני עצמם ויראו את עצמם
בשלמות כמו שהאם רואה את התינוק כשהיא
מחליפה את החיתולים.
נכון. לא יכולנו להיחשב יותר "הולכי על שתיים".
אולי רגלינו היו מתנוונות. העורבים היו בלא ספק
מסתכלים בנו בתמיהה. אולי היינו מוגדרים במילונים
כמין ציפורים מגושמות (שחסרות כנפיים וחסרות
נוצות) שמרחפות בכבדות כשהן נושאות את עצמן
בידיהן מעל לפני האדמה. אבל לא היינו חסרים.״

_

מתוך: ״מצבי רוח״/ יואל הופמן