ליטוף / אגי משעול

כולנו כאן -
אלה מאתנו החמים ומתרוצצים על פני האדמה
ואלה הקרים הטמונים כבר בְבטנהּ -
ציידי אושר ועריקי סבל 
שהמלאכים מנדיבות או שעשוע, העניקו לנו רגע של בדולח,
ליטוף אור שמהיסח דעת יכולנו לחוש בו -
מתחבקים עכשיו זה עם זה כנאחזים
המצרפים אהבה לאהבה.

ואנחנו מתבוננים זה בזה
בפלאי הפנים שאין להם אח,
ונוגעים זה בזה
בפלאי האצבעות וחכמתן הנבדלת מחכמתנו,
בחיוכנו הרחב ושינינו הרבועות
והאי-מחרחרות ריב
שאנו מגלים זה לזה,
במגענו המתרגש, החם והחושש
(כי הזולת תמיד הוא רושם עז מנשוא,
חידה שפתרוה מרמז רק במבטו
הנשקף כראי)

והחמלה -
הנשימה החמימה הנושבת ביקום,
מרככת את בשרנו הבהול תמיד קדימה
ומעלה את הבכי הכמוס, הפנימי,
כשמשהו מחרך הראייה שכבר נפער בנו
משהו משם תמיד
רואה,
רחום על היותנו אנשים,
חנון על השכמות שכה מתגעגעות למעוף.