״מישהו אמר לנו שניקח את עצמנו בידיים. תמיד
רצינו לקחת את עצמנו בידיים אלא שלשם כך היינו
צריכים להאריך אותן ולא ידענו איך נעמוד על
הקרקע אם ניקח את עצמנו בידיים (רגליים והכל).
תארו לעצמכם שיכולנו לחבק את עצמנו כך ולעבור
ממקום למקום כמו תינוקות גדולים שנושאים את
עצמם. היינו מרגיעים את עצמנו כמו שאימהות
עושות כשהן מנענעות את התינוקות שלהן באויר
ושרות להן שירי ערש.
אנשם היו באים בתביעות רק אל עצמם וכפות
רגליהם היו גלויות. אולי בכלל שישאו את עצמם
(כלומר שיקחו את עצמם בידיים) כשהם עירומים.
כך לא יסתירו דבר מפני עצמם ויראו את עצמם
בשלמות כמו שהאם רואה את התינוק כשהיא
מחליפה את החיתולים.
נכון. לא יכולנו להיחשב יותר "הולכי על שתיים".
אולי רגלינו היו מתנוונות. העורבים היו בלא ספק
מסתכלים בנו בתמיהה. אולי היינו מוגדרים במילונים
כמין ציפורים מגושמות (שחסרות כנפיים וחסרות
נוצות) שמרחפות בכבדות כשהן נושאות את עצמן
בידיהן מעל לפני האדמה. אבל לא היינו חסרים.״
_
מתוך: ״מצבי רוח״/ יואל הופמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה