"...והוא הביט בילד ברחמים, שכבר היתה בהם אהבה, ולהבי כאב ועונג הפכו יחד את הרגבים היבשים בלבו הזקן, ושוב, כתמיד, בניגוד לרצונו, בניגוד להחלטותיו ולכל מה שידע על העולם הזה ועל בריותיו ועל החיים שאינם חיים, שוב נבטו בו ניצנים רעננים של תקווה.
הוא התפלל, מרכוס: 'שידע להותיר על פניו של הילד את תשוקת החיים העזה הזאת, ואת הביטחון הנפלא הזה, השוכב על גבו, מפולש לכל, מאמין בכל.'
פריד: 'ושאני לא ארעיל אותו בכל השנאה שיש בי,' מרכוס: 'ובכל מה שאני כבר יודע, 'אוטו: 'שאשאיר אותו גברי ואמיץ ומוכן להאמין,' פריד: 'ושלא יהיה דומה לי, בבקשה. שיהיה דומה לה. לפאולה.'
ווסרמן הרים עיניו אל נייגל ואמר: 'ואנו כולנו התפללנו לדבר אחד: שיסיים כל חייו מבלי שידע דבר על המלחמה. מבין אתה, הר נייגל? כה מעט ביקשנו: שאפשר שיחיה אדם אחד בהעולם הזה כל חייו מראשית עד כלה, ולא ידע דבר על מלחמה."
מתוך: "עיין ערך אהבה"/ דויד גרוסמן
