״לדעתו של פרופ׳ יופיטר, ממרום מושבו במאה העשרים ואחת ועל כן בפסגת ההיסטוריה, ומתוקף מעמדו כיורש של כל הניסיון, החוכמה והידע של המין האנושי, השורש העיקרי לאומללות בעולם, הגורם העיקרי למצוקה ולשנאה ולעצב ולמוות, אינו המחלות ולא הגזענות ולא הדת.
לא הן, כי אם התקווה.
התקווה? שאל קוגל.
פסימיסטים, השיב לו פרופ׳ יופיטר, לא יוזמים מלחמות.
התקווה, טען פרופ׳ יופיטר, היא שמפריעה לקוגל לישון. התקווה היא שמכעיסה אותו.
זנח כל תקווה, היה כתוב על שלט מאחורי שולחנו עמוס הספרים של יופיטר, למען יאריכון ימיך.

אנחנו יצורים רציונליים, הסביר יוםיטר. התקווה אינה רציונלית. לפיכך אנחנו גוזרים על עצמינו שרשרת של מפלות מייאשות. כעס וייאוש אינם מחלות או הפרעות אנומליות, הם תגובות רציונליות לגמרי לשלל האכזבות הבלתי נמנעות שמולידה התקווה הבלתי רציונלית במהותה.

תגיד לי, היטלר היה ה-מה הכי גדול של המאה הקודמת? המפלצת?
האופטימיסט. היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה.
שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון- לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת עוד לא הצלחנו למצוא תרופה- אלא פתרון סופי, לא פחות! מלא תקווה הוא היה, הפיהרר הזה. בעל חלומות! רומנטיקן אפילו, נאמר?
אם רק אהרוג את זה ואשלח את ההוא לתא גזים, הכל יהיה בסדר. אני אומר לך בוודאות גמורה: בכל בוקר אדולף היטלר היה קם, מכין לעצמו כוס קפה ושואל את עצמו איך הוא יכול לשפר את העולם. כולנו יודעים איזו תשובה הוא מצא, אבל הצשובה הרבה פחות חשובה מהשאלה.

הדבר היחיד שנגוע בתקווה נאיבית עוד יותר מהפיתרון הסופי הוא הצכתיב המגוחך שצמח ממנו: לא עוד.
כמה עוד פעמים זה כבר קרה מאז הלא-עוד הזה? שלוש? ארבע?
ואלה רק הפעמים שהגיעו לידיעתינו, לתשומת ליבך. מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט.
הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור או מתי תיוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.״

מתוך: תקווה (טרגדיה)/ שלום אוסלנדר.

"כשהייתי חוזרת הביתה
היא היתה קוראת לי אליה לחדר, מחבקת אותי ומכסה אותי בנשיקות. היא היתה מלטפת לי את השיער ואומרת 'אני אוהבת אותך כל כך,' וכשהייתי מתעטשת היא היתה אומרת 'לבריאות, את יודעת כמה אני אוהבת אותך, נכון?' וכשהייתי קמה להביא ממחטה היא היתה אומרת, 'אני אביא לך אני אוהבת אותך כל כך'. וכשחיפשתי עט כדי להכין את שיעורי הבית שלי היא היתה אומרת 'קחי את שלי, בשבילך הכל' וכשגירד לי ברגל היא היתה אומרת, 'איפה זה, כאן? תני לי לחבק אותך' וכשאמרתי שאני עולה לחדר שלי היא היתה קוראת אחרי, 'איך אני יכולה לעזור לך אני אוהבת אותך כל כך'.
ותמיד רציתי להגיד, ואף פעם לא אמרתי: תאהבי אותי פחות."

[״תולדות האהבה"\ניקול קראוס]

בלדה/ יצחק לאור

סַפְּרִי לִי עַכְשָׁו אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּךְ לְאַט לְאַט כְּמוֹ דְּקִירָה בְּפֶצַע שׁוֹתֵת דָּם, לְאַט לְאַט כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת אַלְכּוֹהוֹל כְּמוֹ שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לִשְׁתּוֹת אַלְכּוֹהוֹל לְאַט לְאַט, אַל תְּסַפְּרִי לִי עַל בְּנוֹתַיִךְ, וְלֹא עַל בַּעֲלֵךְ, וְלֹא עַל חַבְרוֹתַיִךְ, וּבֶטַח לֹא עַל חֲבֵרַיִךְ מִן הָעֲבוֹדָה, סַפְּרִי לִי רַק אֶת סִפּוּר הָאַהֲבָה הָאָסוּר שֶׁלָּךְ, לְאַט
מוּעָט, כְּמוֹ שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לֶאֱהֹב, לְאַט מְעַט, כְּמוֹ שֶׁאוּלַי צָרִיךְ לֶאֱהֹב, כְּמוֹ שֶׁלֹּא אָהַבְתִּי אַף פַּעַם, סַפְּרִי לִי אֶת הַסִּפּוּר הַהוּא שֶׁלָּךְ עִם כָּל הַבּוּשָׁה שֶׁלָּךְ וְעִם כָּל הַהֶפְקֵרוּת שֶׁלָּךְ וַאֲנִי אֶשְׁאַל שְׁאֵלוֹת בְּלִי בּוּשָׁה וְעִם הַרְבֵּה יוֹתֵר הֶפְקֵרוּת, פְּרָטִים וּפְרָטֵי פְּרָטִים, הֲרֵי גַּם הַסִּפּוּרִים הֲכִי מוּעָטִים נִפְרָשִׂים לְפָרָשׁוֹת, רְקָמוֹת הַפְרָשׁוֹת, מֶה עָשִׂית לוֹ, מֶה עָשָׂה לָךְ מָה עוֹד עֲשִׂיתֶם מַה לֹּא עֲשִׂיתֶם עוֹד, וְגַם עַל הַמִּקְלַחַת שֶׁאַחֲרֵי כֵּן, מִי סִבֵּן אֶת מִי, כֵּן, בְּלִי בּוּשָׁה, וְעִם כָּל הַהֶפְקֵרוּת, וְכַמָּה לְאַט אָרְכָה הָאַהֲבָה הָאֲסוּרָה הַזֹּאת, כַּמָּה אָרְכָה כָּל פְּגִישָׁה, כַּמָּה פְּגִישׁוֹת הָיוּ, וְעַד מָתַי בֶּאֱמֶת נִמְשְׁכָה וּמָתַי בָּאתִי אֲנִי מְאֻחָר, לֶאֱכֹל מִשְּׁיָרֵי הָאֲרוּחָה? וַאֲנִי אֶלְמַד הַרְבֵּה מֵהַסִּפּוּר הֶחָנוּק שֶׁלָּךְ, מֵהַקּוֹל הַנָּבוֹךְ, הַמְגֻמְגָּם שֶׁלָּךְ, כַּמָּה בּוּשָׁה וְכַמָּה הֶפְקֵרוּת אוֹ מוּטָב כַּמָּה הֶפְקֵרוּת לֹא לְבוּשָׁה מִתַּחַת לְבִגְדֵי הַבּוּשָׁה וַאֲנִי אֶלְמַד מָה אֵינֶנִּי, מַה לֹּא הָיִיתִי, מַה לֹּא אֶהְיֶה אַף פַּעַם וְכַמָּה עוֹד אֶפְשָׁר לָקַחַת מִמֵּךְ תְּמוּרַת מְעַט סִימָנֵי אַהֲבָה אִשָּׁה הֲגוּנָה כַּמָּה הָיִיתִי רוֹצֶה לֹא לְהַאֲמִין לוֹ וְכַמָּה אֲנִי מַאֲמִין לוֹ וַאֲנִי מַקְשִׁיב לִתְשׁוּבוֹתַיִךְ וְיוֹדֵעַ, יֵשׁ בָּךְ בּוּשָׁה, אֵין בָּךְ בּוּשָׁה, וַאֲנִי מַקְשִׁיב לָקַחַת מַהֵר, כִּי הַזְּמַן מִתְקַצֵּר וְהַגּוּף מִתְרַפֵּט לְאַט לְאַט, בְּעֶצֶם כְּבָר מְרֻפָּט וְהַסִּפּוּר שֶׁלָּךְ לִשְׁאֵלוֹתַי וּמִתְחַלְחֵל אֵין בִּי בּוּשָׁה יֵשׁ בִּי בּוּשָׁה אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת אֵיךְ הָעוֹלָם בִּלְעָדַי אֵיךְ הָעוֹלָם יִהְיֶה בִּלְעָדַי, לֹא אָבוֹא אָז אֲפִלּוּ אֶל חוֹר הַמַּנְעוּל, לֹא יָדַעְתִּי לִשְׁתּוֹת לְאַט לְאַט, לֹא יָדַעְתִּי לֶאֱהֹב מְעַט מְעַט לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לַגְּבָרִים סְבִיבֵךְ לוֹקְחִים תָּמִיד מְעַט מִדַּי, תָּמִיד לְאַט מִדַּי, כְּמוֹ יַיִן בְּקוֹקְטֵיל מְהֻגָּן מְאֻרְגָּן, צְמָחִים אָנֶמִיִּים בַּגָּן, גּוּרִים בְּחֵיק כַּלְבָּה עֲתִירַת פְּטָמוֹת אֵלָה הוֹדִית וְאֶלֶף כּוּסִים נִפְעָרִים מִגּוּפָהּ כְּמוֹ שְׂפָתַיִם שׁוֹאֲבוֹת, חַיִּים מִתְפַּחֲמִים מִקֹּצֶר יָד וְלָשׁוֹן וְאֵבֶר מִין זְכָרִי אֶחָד רַק אֶחָד, גָּדוֹל כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה מוּעָט מִדַּי יוֹתֵר מִדַּי עָדִין לֶאֱהֹב כַּדִּין אוֹ כַּדָּרוּשׁ

חדר לבד/ אלחנדר פיסארניק

אִם תָּעֵזִּי לְהַפְתִּיעַ
אֶת אֱמֶת הַקִּיר הַיָּשָׁן הַזֶּה,
וְאֶת סְדָקָיו, אֶת חֲרִיצָיו,
הַיּוֹצְרִים פָּנִים, סְפִינְכְּסִים,
יָדַיִם, שְׁעוֹנֵי מַיִם,
וַדַּאי תָּבוֹא
נוֹכְחוּת לְצִמְאוֹנֵךְ,
אוּלַי יִסְתַּלֵּק
הַחֶסֶר הַשּׁוֹתֶה אוֹתָךְ.

"תַּגִידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ,
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת,
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.

אַתָּה לא סְתָם מַפְרִיעַ,
הֵשַׁבְתִּי לוֹ,
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיוּמִי.
בָּרוּךְ הַבָּא". 

תפילה

אהבה ראשונה/ ויסלבה שימבורסקה

אומרים

שהאהבה הראשונה חשובה מכולן.

זה רומנטי מאוד

אך לא המקרה שלי.

משהו בינינו היה ולא היה,

התקיים ונעלם.

ידי אינן רועדות

כשאני מגלה מזכרות זעירות

וצרור מכתבים קשור בחוט

 - לו לפחות נקשר בסרט.

פגישתנו היחידה מקץ שנים

היא שיחה בין שני כסאות

ליד שולחן קטן וקר.

אהבות אחרות

מתנשמות בי עמוק עד היום.

לזאת אין די אוויר להאנח.

אבל דווקא היא, כמות שהיא,

מצליחה במקום שנכשלו האחרות:

נשכחת,

אינה מופיעה אפילו בחלומות,

מרגילה אותי למוות.

*

אָדָם דִבֵּר אֶל כַּלְבּוֹ, וְהַכֶּלֶב הֵבִין
לִשְׂפָתוֹ הַעִלֶּגֶת.
הַלַּיל נִצָּב כְּעָנִי שׁאֵין בְּכִיסָיו כּוֹכָבִים,
וְּלגוּפוֹ אֵין בֶּגֶד.

וְזֶה הָיָה שִׁיר עָגוּם עָגוּם
עַל אִישׁ וְכֶלֶב אֶחָד בַּיְקוּם.

__

-אברהם חלפי-

אלף-בית/ ויסלבה שימבורסקה

לעולם

כבר לא אדע

מה חשב עלי א'

אם ב' לא סלחה לי עד הסוף

מדוע ג' העמיד פנים שהכל בסדר

מה היה חלקה של ד' בשתיקתו של ה'

למה קיווה ו' אם קיווה

למה ז' שכחה

על אף

שהיטיבה לדעת

מה היה לח' להסתיר

מה רצתה ט' להוסיף.

אם לכך

שהייתי בסביבה

היתה משמעות כלשהי

בעיני י' כ' ושאר האלף-בית

שישים קילוגרם של אהבה טהורה/ יהודה עמיחי

ששים קילוגרם של אהבה טהורה

בנויה לתפארת שבנתה את עצמה

בלי תכניות אדריכל, בלי ראשית בלי תכלית.

אשת נטו סוערת של גנטיקה טהורה עצמית.

תא אהבה מוליד תא אהבה.

מה עושה לך הסביבה,

מה עושים לך שינויים?

הם מיפים אותך מחוץ, כמו שקיעת שמש

ומדגדגים אותך בפנים. את צוחקת,

אני אוהב אותך.

ליטוף / אגי משעול

כולנו כאן -
אלה מאתנו החמים ומתרוצצים על פני האדמה
ואלה הקרים הטמונים כבר בְבטנהּ -
ציידי אושר ועריקי סבל 
שהמלאכים מנדיבות או שעשוע, העניקו לנו רגע של בדולח,
ליטוף אור שמהיסח דעת יכולנו לחוש בו -
מתחבקים עכשיו זה עם זה כנאחזים
המצרפים אהבה לאהבה.

ואנחנו מתבוננים זה בזה
בפלאי הפנים שאין להם אח,
ונוגעים זה בזה
בפלאי האצבעות וחכמתן הנבדלת מחכמתנו,
בחיוכנו הרחב ושינינו הרבועות
והאי-מחרחרות ריב
שאנו מגלים זה לזה,
במגענו המתרגש, החם והחושש
(כי הזולת תמיד הוא רושם עז מנשוא,
חידה שפתרוה מרמז רק במבטו
הנשקף כראי)

והחמלה -
הנשימה החמימה הנושבת ביקום,
מרככת את בשרנו הבהול תמיד קדימה
ומעלה את הבכי הכמוס, הפנימי,
כשמשהו מחרך הראייה שכבר נפער בנו
משהו משם תמיד
רואה,
רחום על היותנו אנשים,
חנון על השכמות שכה מתגעגעות למעוף.

ריקוד/ פנחס שדה

האם את זוכרת

איך פעם, בשבתך מחרישה, רגלייך הנהדרות

צנופות תחתייך, בכורסה,

הבטתי בך,

ובאשר נשמעה אז איזו נגינה של ריקוד ברדיו

באתי ורקדתי לפנייך,

אף כי איני יודע לרקוד רקדתי לפנייך, ואור

הערב ההוא, ושערך הצהוב, והשקט, והאושר-

זיכרון זה,למה

עלה עכשיו בדעתי, ואני

אפילו אין אני יודע היכן את, מקץ כל השנים הללו,

בזו שעת הלילה. כי זה עתה, זה עתה שוב

באתי, כאן בחדרי המבודד, מול כורסה זו הריקה, שלך,

ורקדתי לפנייך.

ניקח את עצמינו בידיים

״מישהו אמר לנו שניקח את עצמנו בידיים. תמיד

רצינו לקחת את עצמנו בידיים אלא שלשם כך היינו

צריכים להאריך אותן ולא ידענו איך נעמוד על

הקרקע אם ניקח את עצמנו בידיים (רגליים והכל).

תארו לעצמכם שיכולנו לחבק את עצמנו כך ולעבור

ממקום למקום כמו תינוקות גדולים שנושאים את

עצמם. היינו מרגיעים את עצמנו כמו שאימהות

עושות כשהן מנענעות את התינוקות שלהן באויר

ושרות להן שירי ערש.

אנשם היו באים בתביעות רק אל עצמם וכפות

רגליהם היו גלויות. אולי בכלל שישאו את עצמם

(כלומר שיקחו את עצמם בידיים) כשהם עירומים.

כך לא יסתירו דבר מפני עצמם ויראו את עצמם

בשלמות כמו שהאם רואה את התינוק כשהיא

מחליפה את החיתולים.

נכון. לא יכולנו להיחשב יותר "הולכי על שתיים".

אולי רגלינו היו מתנוונות. העורבים היו בלא ספק

מסתכלים בנו בתמיהה. אולי היינו מוגדרים במילונים

כמין ציפורים מגושמות (שחסרות כנפיים וחסרות

נוצות) שמרחפות בכבדות כשהן נושאות את עצמן

בידיהן מעל לפני האדמה. אבל לא היינו חסרים.״

_

מתוך: ״מצבי רוח״/ יואל הופמן

לֵיְדִּי לָאזַארוּס/ סילביה פלאת

עָשִׂיתִי  זֹאת  שׁוּב.

פַּעַם אַחַת  בְּכָל  עֶשֶׂר שָׁנִים

זֶה  הַחִשּׁוּב. -- --

אֲנִי מִין  פֶּלֶא מְהַלֵּךְ , עוֹרִי

זוֹהֵר  כְּמוֹ  אָהִיל שֶׁל נָאצִים,

רֶגֶל יָמִין  שֶׁלִּי

מִשְׁקֹלֶת-נְיָרוֹת,

פָּנַי  פִּשְׁתָּן יְהוּדִי מְשֻׁבָּח

וַחֲסַר תָּוִים.

אוֹיְבִי,

קָלֵף  מִמֶּנִּי אֶת הַבַּד!

אַתָּה נִרְעָד?

הָאַף, חֹרֵי הָעַיִן,  כָּל  מַעֲרֶכֶת הַשִּׁנַּיִם?

הַנְּשִׁימָה  הַחֲמוּצָה

הִיא תֵּעָלֵם  בְּיוֹם אֶחָד.

בִּמְהֵרָה , בִּמְהֵרָה

כָּל הַבָּשָׂר  שֶׁאָכְלָה  מְעָרַת הַקֶּבֶר

יִהְיֶה עָלַי בַּחֲזָרָה

וַאֲנִי שׁוּב כֻּלִּי  חִיּוּכִים.

אֲנִי רַק  בַּת שְׁלוֹשִׁים,

וְיֵשׁ לִי  תֵּשַׁע פְּעָמִים  לָמוּת  כְּמוֹ לַחֲתוּלִים.

זֶה הָיָה  מִסְפָּר  שָׁלֹשׁ .

אֵיזֶה  זֶבֶל

לְחַסֵּל כָּל עֲשׂוֹר שָׁנִים.

אֵיזֶה מִילְיוֹן נִימִים.

הֶהָמוֹן  הַמְּפַצֵּחַ גַּרְעִינִים

נִדְחַף  כְּדֵי  לִרְאוֹת

אֵיךְ מַפְשִׁיטִים  אוֹתִי יָד וְרֶגֶל ----

הַסְּטְרִיפְּטִיז  הַגָּדוֹל.

רַבּוֹתַי  וּגְבִירוֹתַי

אֵלֶּה  הֵן  יָדַי

אֵלֶּה  בִּרְכַּי .

אֲנִי  אוּלַי עוֹר וַעֲצָמוֹת,

לַמְרוֹת  הַכֹּל, אֲנִי אוֹתָהּ  אִשָּׁה  עַצְמָהּ.

כְּשֶׁזֶּה  קָרָה  לַרִאשׁוֹנָה הָיִיתִי בַּת עֶשֶׂר, יַלְדָּה.

זוֹ הָיְתָה  תְּאוּנָה.

בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה  הִתְכַּוַּנְתִּי

לְהַחְזִיק עַד הַסּוֹף וְלֹא  לַחְזֹר  עוֹד.

כְּמוֹ  צִדְפָּה

נִסְגַּרְתִּי  בִּתְנוּדוֹת .

הָיוּ צְרִיכִים  לִקְרֹא  וְלִקְרֹא

וּלְהַרְחִיק  מִמֶּנִּי  תּוֹלָעִים  כְּמוֹ פְּנִינִים דְּבִיקוֹת.

לָמוּת

 זוֹ אָמָּנוּת.  כְּמוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר.

אֲנִי עוֹשָׂה  אֶת זֶה  טוֹב  לְהַדְהִים

אֲנִי עוֹשָׂה  אֶת זֶה  שֶׁמַּרְגִּישִׁים  תַ''גֵּיהִנֹּם .

אֲנִי עוֹשָׂה  אֶת זֶה  שֶׁזּוּ אֱמֶת פִּתְאוֹם.

הֱיִיתֶם בְּוַדָּאֵי אוֹמְרִים  שֶׁיֵּשׁ לִי  כִּשָּׁרוֹן.

לֹא  קָשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּאֵיזֶה  חַדְרוֹן.

לֹא  קָשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה וּכְבָר לְהִשָּׁאֵר.

זוֹ  הַשִּׁיבָה  הַתֵּאַטְרָלִית

בְּאֶמְצַע  הַיּוֹם

אֶל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם, אֶל אוֹתָם פָּנִים , אֶל אוֹתָהּ קְרִיאָה

גַּסָּה וּמְשֻּעֲשַעַת :

''מַמָּשׁ  נֵס!''

שֶׁאוֹתִי  מְשַׁגַּעַת.

יֵשׁ  תַּשְׁלוּם

בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת לִי  תַ''צַלֶּקֶת , יֵשׁ  תַּשְׁלוּם

בִּשְׁבִיל  לִשְׁמֹעַ  לִי  תַ''לֵב  ---

הוּא  בֶּאֱמֶת  פּוֹעֵל.

וְיֵשׁ תַּשְׁלוּם, תַּשְׁלוּם עֲצוּם מְאֹד

בִּשְׁבִיל מִלָּה אוֹ נְגִיעָה

אוֹ טִפַּת דָּם

אוֹ חֲתִיכָה מִשַּׁעֲרִי אוֹ מִבְּגָדַי .

כָּךְ, כָּךְ,  הֵרר  דּוֹקְטוֹר.

כָּךְ, הֵרר אוֹיְבִי.

הָאוֹפּוּס  שֶׁלְּךָ אֲנִי .

אֲנִי  הָאוֹצָר  שֶׁלְּךָ,

תִּינוֹק הַזָּהָב  הַטָּהוֹר

הַנָּמֵס  לִצְוָחָה .

אֲנִי  סוֹבֶבֶת  וְנִשְׂרֶפֶת.

אַל נָּא תַּחְשֹׁב שֶׁאֵין לִי מְלוֹא הַהַעֲרָכָה לְזֶה  שֶׁכָּל  כָּךְ אִכְפַּת לְךָ.

אֵפֶר , אֵפֶר ---

אַתָּה נוֹבֵר וּמְעַרְבֵּב.

עֲצָמוֹת, בָּשָׂר, אֵין שָׁם שׁוּם דָּבָר ---

פִּסַּת  סַבּוֹן,

טַבַּעַת  נִשּׂוּאִין,

סְתִימַת זָהָב  בִּפְנִים.

הֵרר גוֹט, הֵרר לוּצִיפֶר

הִזָּהֵר

הִזָּהֵר

עִם שַׁעֲרִי  הָאָדֹם

אֲנִי קָמָה מִן הָאֵפֶר

וּכְמוֹ אֲוִיר אֲנִי בּוֹלַעַת גֶּבֶר אַחַר  גֶּבֶר . 

תרגום: סבינה מסג

צבעונים/ סילביה פלאת

הַצִּבְעוֹנִים נוֹחִים מִדַּי לְהִתְרַגֵּשׁ, חֹרֶף כָּאן.

רְאֵה כַּמָּה לָבָן הַכֹּל, כַּמָּה שָׁקֵט, כַּמָּה כְּלוּא-שֶׁלֶג.

אֲנִי לוֹמֶדֶת שַׁלְוָה, נָחָה לְבַדִּי בְּשֶׁקֶט

כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר נָח עַל קִירוֹת לְבָנִים אֵלֶּה, מִטָּה זוֹ, יָדַיִם אֵלֶּה.

אֵינֶנִּי אַף אֶחָד; דָּבָר אֵין לִי עִם הִתְפּוֹצְצֻיּוֹת.

מָסַרְתִּי אֶת שְׁמִי וְאֶת בִּגְדֵי-הַיּוֹם שֶׁלִּי לַאֲחָיוֹת

וְאֶת תּוֹלְדוֹתַי לְמַרְדִּים וְאֶת גּוּפִי לַמְנַתְּחִים.

סָמְכוּ אֶת רֹאשִׁי בֵּין הַכַּר לְבֵין חֵפֶת-הַסָּדִין

כְּמוֹ עַיִן בֵּין שְׁנֵי עַפְעַפִּים לְבָנִים, מְמָאֲנִים לְהֵעָצֵם.

אִישׁוֹן טִפְּשׁוֹן, אֶת הַכֹּל עָלָיו לִקְלֹט.

הָאֲחָיוֹת עוֹבְרוֹת וְעוֹבְרוֹת, אֵינָן מַטְרִידוֹת,

עוֹבְרוֹת כְּמוֹ שְׁחָפִים אֶל יַבָּשָׁה בִּשְׁבִיסֵיהֶן הַלְּבָנִים,

עוֹשׂוֹת דְּבָרִים בִּידֵיהֶן, הָאַחַת מַמָּשׁ כְּזוּלָתָהּ,

עַד שֶׁאֵין לְדַעַת מַה מִסְפָּרָן.

גּוּפִי הוּא לָהֶן חַלוּק-אֶבֶן, בּוֹ הֵן מְטַפְּלוֹת כְּמוֹ מַיִם

הַמְּטַפְּלִים בְּחַלּוּקֵי-הָאֶבֶן שֶׁבְּדַרְכָּם, מַחְלִיקִים אוֹתָם בְּרֹךְ.

מְבִיאוֹת לִי קֵהוּת בְּמַחֲטֵיהֶן הַמַּבְהִיקוֹת, מְבִיאוֹת לִי שֵׁנָה,

עַכְשָׁיו כְּשֶׁאִבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי אֲנִי חוֹלָה מִמִּטְעָנִים –

תִּיק הַלַּיְלָה שֶׁלִּי שֶׁמִּלַּכָּה כְּמוֹ קֻפְסַת-גְּלוּלוֹת שְׁחוֹרָה,

בַּעֲלִי וְיַלְדִּי מְחַיְּכִים מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם הַמִּשְׁפַּחְתִּי;

חִיּוּכֵיהֶם נֶאֱחָזִים בִּבְשָׂרִי, קְרָסִים זְעִירִים מְחַיְּכִים.

הִנַּחְתִּי לַדְּבָרִים לְהִשָּׁמֵט, סְפִינַת מַשָּׂא בַּת שְׁלֹשִים

דְּבֵקָה בְּעַקְשָׁנוּת בִּשְׁמִי וּבִכְתָבְתִּי.

הֵם שְׁטָפוּנִי כָּלִיל מִקִּשְׁרִי אַהֲבָתִי.

נִפְחֶדֶת וַחֲשׂוּפָה עַל עֶגְלַת-כָּרֵי-הַפְּלַסְטִיק הַיְּרֻקָּה

רָאִיתִי אֶת מַעֲרֶכֶת-הַתֵּה שֶׁלִּי, מַדְּפֵי כְּלֵי-הַלָּבָן, סְפָרַי

שׁוֹקְעִים וְנֶעֱלָמִים מִן הָעַיִן, וְהַמַּיִם גָּבְהוּ מֵעַל לְרֹאשִׁי.

אֲנִי נְזִירָה עַתָּה, מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה טְהוֹרָה.

לֹא רָצִיתִי שׁוּם פְּרָחִים, רָצִיתִי רַק

לִשְׁכַּב, כַּפּוֹת-יָדַי מְגֻלּוֹת, וְלִהְיוֹת מְרֻקֶּנֶת לְגַמְרֵי.

אָה, אֵיזֶה חֹפֶשׁ, אֵין לְךָ מֻשָּׂג אֵיזֶה חֹפֶשׁ –

הַשַּׁלְוָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁהִיא מְהַמֶּמֶת אוֹתְךָ,

מְבַקֶּשֶׁת לֹא-כְּלוּם, תָּוִית-שֵׁם, כַּמָּה זוּטוֹת.

עַל זֹאת סוֹגְרִים, לְבַסּוֹף, הַמֵּתִים; אֲנִי מְדַמָּה אוֹתָם

סוֹגְרִים פִּיּוֹת עַל זֹאת כְּמוֹ עַל טַבְלִית לֶחֶם-קֹדֶשׁ.

הַצִּבְעוֹנִים, קֹדֶם-כָּל, אֲדֻמִּים מִדַּי, הֵם מַכְאִיבִים לִי.

אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ עֲטִיפַת הַשַּׁי יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתָם נוֹשְׁמִים

קַלּוֹת, דֶּרֶךְ אֶגֶד חִתּוּלֵיהֶם הַלְּבָנִים, כְּמוֹ תִּינוֹק נוֹרָא.

אָדְמָם מְדַבֵּר אֶל פִּצְעִי, מִתְקַשֵּׁר.

עַרְמוּמִיִּים הֵם: נִרְאִים כְּצָפִים אַף כִּי מַכְרִיעִים אוֹתִי בְּכָבְדָּם,

מַטְרִידִים אוֹתִי בִּלְשׁוֹנוֹתֵיהֶם הַפִּתְאוֹמִיּוֹת וּבְצִבְעָם,

תְּרֵיסַר מִשְׁקוֹלוֹת אֲדֻמוֹת שֶׁל עוֹפֶרֶת סְבִיב צַוָּארִי.

אִישׁ לֹא עָקַב אַחֲרַי קֹדֶם, עַתָּה אֲנִי נְתוּנָה לְמַעֲקָב.

הַצִּבְעוֹנִים פּוֹנִים אֵלַי, וְהַחַלּוֹן אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרַי

שֶׁאַחַת לְיוֹם הָאוֹר בּוֹ לְאִטּוֹ מִתְפַּשֵּׁט וּלְאִטּוֹ נִקְלַשׁ,

וַאֲנִי רוֹאָה אֶת עַצְמִי, שְׁטוּחָה, מְגֻחֶכֶת, צֵל גָּזוּר מִנְּיָר

בֵּין עֵינָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ לְעֵינֵי הַצִּבְעוֹנִים,

וְאֵין לִי פָּנִים, רָצִיתִי לַחְמֹק מִפָּנַי,

הַצִּבְעוֹנִים מְלֵאֵי-הַחִיּוּת אוֹכְלִים אֶת הַחַמְצָן שֶׁלִּי.

לִפְנֵי שֶׁבָּאוּ הָאֲוִיר הָיָה רָגוּעַ לְמַדַּי.

בָּא וְהוֹלֵךְ, נְשִׁימָה אַחַר נְשִׁימָה, בְּלִי מְהוּמוֹת.

וְאָז מִלְאוּ אוֹתוֹ הַצִּבְעוֹנִים כְּמוֹ רַעַשׁ גָּדוֹל.

עַכְשָׁיו הָאֲוִיר נִתְקָל  וּמִתְעַרְבֵּל סְבִיבָם כְּמוֹ נָהָר

הַנִּתְקָל  וּמִתְעַרְבֵּל סְבִיב מְנוֹעַ אֲדֹם-חֲלוּדָה שֶׁשָּׁקַע.

הֵם מְרַכְּזִים אֶת שִׂימַת לִבִּי, שֶׁהָיְתָה שְׂמֵחָה

לְשַׂחֵק וְלָנוּחַ בְּלִי לְהִתְחַיֵּב.

הַקִּירוֹת, גַּם הֵם, נִרְאִים כְּמִתְחַמְּמִים.

אֶת הַצִּבְעוֹנִים יֵשׁ לָשִׂים מֵאֲחוֹרֵי סוֹרָגִים, כְּמוֹ חַיּוֹת מְסֻכָּנוֹת;

הֵם נִפְתָּחִים כְּמוֹ פִּיו שֶׁל חָתוּל אַפְרִיקָנִי גָּדוֹל,

וַאֲנִי יוֹדַעַת אֶת לִבִּי: הוּא פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר

אֶת גְּבִיעַ פְּרִיחוֹתָיו הָאֲדֻמּוֹת מִתּוֹךְ אַהֲבָה צְרוּפָה אֵלַי.

הַמַּיִם שֶׁאֲנִי טוֹעֶמֶת חַמִּים וּמְלוּחִים, כְּמוֹ הַיָּם,

וּמַגִּיעִים מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה כְּמוֹ בְּרִיאוּת.